הפרעת קשב וריכוז היא תופעה שכיחה בגיל הרך ומדווחת אצל עד 40% מהילדים עד גיל 4 שנים, אך לרוב התופעה חולפת תוך מס' חודשים. כאשר התופעה מתמידה היא מדאיגה ויש לאבחון וטפל בה.
יש חשיבות רבה לתחלואה הנלווית להפרעה זו ולאבחנה מבדלת של הפרעה זו מול הפרעות התפתחותיות אחרות של הפרעות בויסות עצמי וחושי, קשיי שפה קוגניציה ולמידה, קשיים בעיבוד מידע בתחום חזותי-תפיסתי ובתכנון מוטורי וכן קשיים התנהגותיים של תוקפנות, התקפי זעם וקשיים רגשיים אחרים של הפרעות במצבי הרוח כדוגמת חרדות, דיכאון קשיים בתקשורת ועוד.
בגיל הצעיר התנהגות עקשנית ומרדנית יכולה להיות נורמאלית ומהווה חלק מתהליך התפתחותי של נפרדות ומזג טבעי של ילד. כאשר מתפתחים תסמינים של התנגדות בהתנהגות או אי שקט פסיכומוטורי, אנו מתייחסים לכך כהפרעה משמעותית בויסות ובקושי של הילד לעבד את הסביבה בה הוא נמצא.
יש מס' סוגים של הפרעות בויסות בגיל הרך שאחת מהן היא בעצם הפרעת קשב וריכוז של הגיל הרך. הראשון- רגישות יתר ובה תת קבוצה של מרדנות (שאופיינית לגיל הרך). סוג שני-תת רגישות, וסוג שלישי של חוסר ארגון עם פעילות יתר, אימפולסיביות, קושי בדחיית סיפוקים (קבוצה המזכירה את הפרעת קשב וריכוז בגיל ביה"ס). כאמור לא כל הילדים עם הפרעות בויסות בגיל הרך יפתחו הפרעת קשב וריכוז בגיל ביה"ס.
הברור שיש לעשות לילדים המציגים הפרעה התנהגותית וקושי בויסות בגיל הרך היא הערכה נוירו-התפתחותית לאבחון תחלואה נלווית ולשלול הפרעה נוירולוגית כגון אפילפסיה,הפרעות בשינה, בצוע בדיקות ראיה ושמיעה וכן בדיקות דם כלליות לשלול אנמיה, תת פעילות של בלוטת התריס ועוד היכולים לתת ביטוי בקשיי התנהגות.
האבחנה של הפרעה זו היא בעיקרה קלינית ומבוססת על מידע מבדיקת הילד, קבלת מידע מהמשפחה ומהצוות במסגרת החינוכית. אין מבחן מובהק המאשר או שולל חד משמעית את האבחנה. אבחון וטיפול מוקדם יכול למנוע התפתחות של תסכולים רגשיים משניים, קשיים ודחייה חברתית היכולים להתפתח באופן משני מהתנהגותו של הילד.
ההפרעה משלבת היבטים ביולוגים, משפחתיים וסביבתיים וכך גם הטיפול בהפרעה זו שכולל ברור רפואי, ייעוץ רגשי משפחתי ועיצוב התנהגותי לגבולות וסמכות בתוך הבית והמסגרת החינוכית תוך חיזוק רגשי ובניית סביבה בטוחה לילד ולהתפתחותו הרגשית. טיפולים במקצועות הבריאות מומלצים במקרה של קשיים התפתחותיים נלווים כגון קשיי שפה ותקשורת וכן קשיים בתחום המוטורי ובויסות מידע חושי. טיפול תרופתי מומלץ בגיל הרך רק במקרים המפריעים בצורה משמעותית לתפקודו ולהתקדמותו האקדמית של הילד ובד"כ רק מעל גיל 5 שנים.
